שם הכותב: תאריך: 10 מאי 2016

מתוך טקס יום הזיכרון / פרופ' טל שביט

בני כיתתי ואני, אנחנו הילדים של חורף שנת 73. 

אנחנו הילדים שנולדו בטווח של שנה מאוקטובר הארור של שנת 73.
אנחנו הילדים עליהם חלמו עם שחר, בתום הקרבות.
הילדים לגברים עייפים שהודו למזלם הטוב, ולנשים צעירות מודאגות.
היינו הנחמה של מדינה פצועה ועצובה. כל אחד מאתנו היה הניצחון הפרטי של משפחתו. אני הייתי הניצחון הפרטי של סבתא על הנאצים ושל אבא על המצרים בהם לחם בסיני.
וכשנולדנו, אותנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות ,אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא. אנחנו הילדים להם הובטחה יונה עם עלה של זית אבל קודם כל שלום בבית.
ההבטחה להפוך אויב לאוהב לא התגשמה במלואה. חלק מהאויבים כבר אינם אויבים אך מהצד השני קמו אויבים חדשים. הזיכרונות של חיי, מילדותי ועד היום, מהולים באירועי מלחמה וטרור. מלחמת שלום הגליל שפרצה כשהייתי בכיתה ב', וההודעה שאמא מקבלת שאבא נפצע מירי מחבלים בלבנון. מאזעקת אמת במלחמת המפרץ כשטילים נופלים על תל אביב ועד לאזעקות האמת במבצע צוק איתן. משנות ה 90 הקשות של טרור המתאבדים באוטובוסים ועד לטרור הסכינים של התקופה האחרונה. והיום בו נולד בני הבכור, כשהטיל הראשון נופל בחיפה במלחמת לבנון השנייה. הזיכרונות שלי אינם שונים ככל הנראה מהזיכרונות של רוב הישראלים. ממבצעים דרך אירועי טרור ועד למלחמות, אנו ממשיכים לחיות על החרב ונראה כי נמשיך לחיות כך עוד שנים רבות.

אנחנו הילדים של חורף 73 גדלנו וכבר עברנו את גיל ה- 40. ההורים שלנו כבר בני 70 ואף יותר. יש לנו ילדים משלנו שעוד כמה שנים ילכו אל הצבא.
אך בזמן שהורינו ניסו לדאוג להפוך אויב לאוהב נראה כי שכחנו את הדרך. הערכים עליהם גדלנו כבר אינם אותם ערכים והחברה הישראלית שעמדה בחורף 73 כאיש אחד מול הסכנה לחורבן הבית השלישי חזרה להיות חברה מפוצלת המורכבת מ 12 השבטים. בזמן שאנו עוסקים בלריב אחד עם השני שכחנו כיצד לדבר ולמצוא פתרון למחלוקות. שכחנו את העקרונות עליהם קמה המדינה ושכחנו מה קרה כשלא הייתה לנו מדינה משלנו. 
בעיקר שכחנו כי עבור השכול אנחנו לא 12 השבטים, אנחנו עם אחד. כי השכול אינו מפלה בין ספרדי לאשכנזי. השכול אינו מפלה בין מי שחושב ימין למי שחושב שמאל. השכול אינו מפלה בין בני העיר לבני הכפר ואינו מפלה בין בני עקיבא לבני השומר הצעיר. השכול אינו מפלה בין עולים חדשים ובין ילידי הארץ ואינו מפלה בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה. השכול פוגע בכולם ובאופן האכזרי ביותר.
העיקרון הבסיסי לקיום חברה בריאה הוא שלא מסכימים על כל דבר. אך בחברה הישראלית הלכנו רחוק מדי. עלינו לחזור לערכים הישנים ולהחזיר את כור ההיתוך שהוא הבסיס לקיומה של מדינת ישראל.
לכם הסטודנטים תפקיד חשוב בעתידה של מדינת ישראל. עליכם לקחת אחריות ולהחזיר את מדינת ישראל למקום שפוי שבו חברה מאוחדת, שיודעת לחיות בשלום גם עם אי הסכמות. זו תהיה דרככם לכבד את זכרם של אלו שהקריבו את חייהם למען קיומנו ואת הפצועים בגופם ובנפשם המתהלכים בקרבנו.

ועשו הכול, עשו הכול על מנת לקיים את ההבטחה לשלום בבית. ההבטחה שעדיין לא קוימה לילדים האלו של חורף שנת 73.    

שייך לנושאים: חדשות