שם הכותב: תאריך: 30 יוני 2016

פיננסיקל – מנוף פיננסי בעסקים

על המנוף הפיננסי בעסקים ולמה הוא נועד

רוב העסקים משתמשים במנוף פיננסי ע"מ לגייס כסף וכך מספקים חלק מהון הכולל לשם כיסוי התחייבויותיהם. הסיבה העיקרית לכך היא לסגור את ה"פער" בין כמה שבעלי הון יכולים להציע לבין כמה שנדרש לפעילות שהעסק עושה.
מלווים מוכנים לספק את ההון, כי יש להם עדיפות בכירה בתור נושים על הנכסים של העסק. הם יקבלו את החוב שלהם בחזרה לפני שהבעלים יכולים להוציא את כספם בחזרה מחוץ לעסק. ההון העצמי של הבעלי העסק המספק בסיס קבוע יחסי של הון, נותן למלווים סוג שלה כרית הגנה.
מצד שני, הבעלים משתמשים בהונם המושקע בעסק כבסיס ללוות מהצד. לדוגמא, על כל שני דולרים שלבעלים יש בעסק, מלווים עשויים להיות מוכנים להוסיף עוד דולר (או אפילו יותר). שימוש בהון העצמי של בעלים כבסיס להלוואות זרות מכונה כמנוף פיננסי, משום שאל הבסיס של הון בעלים ניתן לההסתכל כאל נקודת המשען, וגיוס של הון זר הוא המנוף להרמת ההון הכולל של העסק.
העסק יקבל תשואה ממנוף פיננסי כאשר גידול ב-EBIT (רווח לפני ריבית ומס הכנסה או הכנסה תפעולית) על הסכום שהוא לקח כהלוואה יהיה יותר מהריבית על החוב (שנקרא גם מחיר החוב).

בכדי לחשב רמה אופטימלית של המינוף שלא תשפיע לטוב או לרע על רווח למניה, נהוג להשתמש בכלי שנקרא מנוף פיננסי נייטראלי אשר בנוי לזהות את רמת ההכנסה תפעולית ו-רווח למניה בנקודה כזאת. למבנה ההון (באם נמנף או לא) אין השפעה על הרווח למניה בנקודה זו. הכנסה תפעולית בנקודת האיזון מחושבת ע"י מכפלה בין סך ההשקעה נדע שאם העסק מרוויח יותר מהתוצאה, כדאי למנף ואם פחות ממנה – לא כדאי.

בעד
:
בכללי מינוף מגדיל את מקורות הפיננסיים של החברה ותורם להאצת הפעילות של החברה וצמיחתה ובהקבלה להאצת הפעילות והצמיחה במשק.

נגד:
1. בין אם העסק מצליח או לא, החברה עדיין תצטרך לשלם את הריבית על החוב זר. ככל שמינוף יהיה יותר גבוה סכומי תשלומי ריבית יגדלו גם. מינוף גבוה עלול להחריף האטה כלכלית ולהעצים זעזועים שליליים – החזרי חוב גבוהים מצמצמים את הנזילות בחברות ומקטינים את יכולתן להשקיע בפרויקטים כדאיים, ולכן בולמים התאוששות כלכלית.
2. מינוף מגדיל את הפגיעות של החברות במגזר העסקי לזעזועים, בעקבות ירידה לא צפויה בביקושים, או עליה חדה בשיעורי הריבית. לאחר התרחשות מקרים אלו, מינוף גורם לצמצום זמני בהשקעות במשק, וריסון הפעילות של המגזר העסקי במשק.

לפתרון הדילמה שנוצרת עקב ה"בעד" וה"נגד" בהקשר למינוף, מבדילים כיום בין 3 תאוריות יחסית עדכניות שנותנות מענה חלקי לבעיה זו.
trade-off theory- חברות עושות "סחר בין" בין יתרונות (לחוב יש יתרונות מיסוי) לבין חסרונות  (החוב מגדיל את את הסבירות של פשיטת רגל) של המינוף. תאוריה מתחלקת לגרסה סטאטית  (שלפיה חברה תמיד נמצאת בדרגת מינוף אופטימאלית) ו-דינאמית (בשל עלויות גבוהות של הנפקת חוב או הון, החברות מאפשרות סטייה ממינוף אופטימאלי, ו"מתקנים" רק כאשר הסטייה הופכת לקיצונית מדי לדעת מקבלי החלטות.
pecking order- בין המקורות המימון השונים יש היררכיה. ראשית מגייסים ממקורות פנימיים, אח"כ מגייסים חוב ורק בסוף בשלב האחרון מנפיקים מניות. (במציאות, הפירמות לא רוצות לשנות את המדיניות הדיבידנד בשל האיתות השלילי שבכך).
market timing- מנהלים מנסים לתזמן את השוק – כשהתנאים טובים להנפקת חוב (כמו ריבית נמוכה למשל), אז' ינפיקו חוב וכאשר התנאים טובים להנפקת מניות (ערך מנית החברה בשוק עלה או שיש ריבוי מקורות), אז' הולכים על האופציה הזאת. חשוב להדגיש כי כי הגיוסים לא בהכרך קשורים לצורך מיידי בגיוס הון. כשאף שוק לא טוב – לאיגייסו בכלל, וכששניהם טובים – יגייסו בשניהם.

שייך לנושאים: חדשות