שם הכותב: עיתון הבוגרים של בית הספר תאריך: 28 יולי 2013

ראיון עם מלי אלקובי על איזון בין עבודה לחיים פרטיים

מוסר עבודה תובעני, חוסר מיקוד ואחריות אישית נמוכה מאפיינים את שוק העבודה הישראלי. מפגש עם תרבות ארגונית אוסטרלית הוביל את מלי אלקובי לפתוח עסק לייעוץ בתחום איזון בין עבודה לחיים פרטיים.

מי לא מכיר את הפתגם העממי החבוט, שלפיו כשאדם מגיע אל ערש דווי, הוא לרוב לא אומר "חבל שלא עבדתי יותר", אלא “חבל שלא ביליתי יותר עם משפחתי”? כולנו יודעים את זה, ובכל זאת, רבים מאיתנו מקדישים את השנים הצעירות והבריאות שלנו בהתרוצצות עכברית במבוכי עולם הפרנסה. ואם לא אנחנו, אז בני הזוג שלנו. יום רודף יום, ולילה – לילה, ותרבות העבודה הישראלית ממשיכה לתבוע שעות ארוכות ופחות מדי ימי חופש. האם זה הכרחי? לא, כשרואים מה קורה במקומות אחרים.

 "ישראל מחקה את השוק האמריקאי, שם עובדים הרבה מאוד שעות”, אומרת מלי אלקובי, בעלת עסק לייעוץ בתחום איזון בין עבודה לחיים פרטיים. "מלבד זאת, אנחנו חיים במדינה בעלת תפיסה הישרדותית, ללא תכנון לטווח ארוך. אנחנו מחונכים לעבוד בלי גבולות, להשתתף בישיבות ארוכות ומיותרות, בלי התמקדות במשימות. בנוסף, האחריות האישית נמוכה מאוד. כל אלה משפיעים על כמות השעות שאנשים משקיעים בעבודה. העניין הוא, שזה לא חייב להיות כך, יש חברות מצליחות שמתפקדות אחרת”.

עיסוקה של אלקובי בנושא הייעוץ הארגוני החל, באופן הולם, לאחר לידת בנה הראשון, כשניסתה למצוא עבודה חדשה. "בראיונות עבודה נתקלתי בקושי לאזן בין עבודה לחיים פרטיים. היה לי ברור, שהשוק מפספס כוח עבודה מוכשר בגלל התביעה לשעות ארוכות יותר, כי הוא מאוד שמרני”. אלא שאז הגיעה הזדמנות לנסוע לאוסטרליה, במסגרת רילוקיישן של בעלה. "ושם, כשהלכתי לחפש לילד גן, שאלו אותי, להפתעתי, כמה ימים בשבוע אני רוצה. התברר לי, ששוק העבודה והקהילה משתפים פעולה, ושאפשר להכניס ילדים ליומיים או שלושה בשבוע. זאת, משום שלאוסטרלים ברור שרוב ההורים נשארים בבית באופן חלקי עד שהילדים בני שש. יש שם מושג של job sharing  וזה עובד נהדר".

נשמע כמו סצנה מפותחת של חינוך ביתי.

"כשהייתי עם הילד בבית יומיים בשבוע, לא שעמם לנו לרגע. בארץ היה קשה למצוא פעילות של הורים בשעות הבוקר של אמצע השבוע. באוסטרליה לעומת זאת, התקיימו הרבה פעילויות חברתיות, חוגים וספורט בשעות הבוקר. העניין שלי בתחום העמיק, והמשכתי את הלימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומשאבי אנוש. הנושא של Work-Life Balance היה מאוד מפותח שם, ולראשונה נחשפתי לפתרונות מעשיים ולשינוי שניתן לחולל בקרב ארגונים. למדתי, שזה יכול לעבוד אחרת לגמרי.

"בשלב כלשהו, בעלי עזב את חברת ההיי-טק הישראלית שבה עבד והחל לעבוד בחברה אוסטרלית. זו היתה מהפכה מבחינתנו, כי התרבות הארגונית היתה שונה לחלוטין. הוא נהג להגיע הביתה בחמש-שש, למרות ששימש סמנכ"ל של ארגון גדול, שלו שלוחות בחו"ל. כשהחלטנו לשוב לישראל, הציעו לו להמשיך לעבוד מהבית במשרה מלאה, והוא עשה זאת במשך שנה וחצי מישראל”.

וכששבתם, את חזרת לעבודה כשכירה?

"כשחזרנו, חיפשתי עבודה בתור יועצת ארגונית, אבל היות שהניסיון המעשי שלי היה בשיווק וניהול, ההזדמנויות שקיבלתי בייעוץ ארגוני היו בתפקידים קטנים ולא מעניינים. בנוסף, שוב הציעו לי ימי עבודה ארוכים, ואז כבר היו לי גם תאומים שנולדו באוסטרליה. אז החלטתי לאזור אומץ ולפתוח עסק, שיתמקד בייעוץ. זה התחיל באופן התנדבותי בעמותת "ישראל 2020”. בשנת 2004 הקמתי שם צוות חשיבה בתחום של איזון בין עבודה לחיים פרטיים. זו היתה התנסות חשובה מבחינתי, שעזרה לי לגבש רעיונות. אגב, היום אני עדיין מתנדבת בפורום "מנהלות בהיי-טק", שהוקם על ידי איילה סקופ".

אילו עוד פעולות הכנה עשית בהרצת העסק?

"במשך חצי שנה חקרתי את התחום וגיליתי עולם עצום. לקחתי קורס קואוצ'ינג, שנתן לי כלים ליזמות: התמדה, היצמדות לחזון, מציאת דרכים יצירתיות להשגת החזון ועוד. בנוסף, חברתי לשני ארגונים בארה"ב וקיבלתי מהם הרבה חומר. יצרתי רשת קשרים דרך האינטרנט. למדתי שחברות בחו"ל מכריזות על נושא של איזון בין עבודה לחיים פרטיים בחזון שלהן, מחלקת משאבי אנוש מטפלת בכך, אם כי לא מטפלים בערכים של העובדים עצמם. מתוך כל מה שלמדתי, בניתי מודל שנועד להציג לארגונים פתרונות מעשיים לאיזון בין עבודה וחיים פרטיים, תוך עזרה ולא כפיה ואז התחלתי ללכת לפגישות”.

איך הצלחת לקבוע את הפגישות הללו?

"דרך קשרים אישיים הגעתי לפגישות ראשונות. אבל אחרי שהם היו מנומסים והסכימו להיפגש – גלגלו אותי החוצה דרך כל המדרגות".

מה היו התגובות שקיבלת?

"אמרו לי עשרות פעמים לא. במשך ארבעה חודשים רק הלכתי לפגישות שיווק. זה היה קשה ברמה המנטלית וגם ברמה העניינית – הרגשתי שאני עלולה לאבד את הקשרים שלי בשוק. בנוסף, התקשרתי לחוקרים מהאקדמיה, שזהו תחום התמחותם, והם אמרו שאין סיכוי לחולל שינוי בשוק העבודה בישראל”.

מה עזר לך לצלוח את התקופה הזו?

"בעלי מאוד תמך, וגם הקהילה המקצועית שיצרתי. עזר לי מאוד גם להקשיב להתנגדויות, כי היתה בהן הרבה חכמה. מהתנגדות אפשר להבין מה אנשים כן רוצים”.

מתי הרגשת שמשהו מתחיל לזוז?

"חברת היי-טק גדולה הסכימה שאעביר שתי הרצאות בנושא. בהתחלה לא רציתי, כי לא לשם כיוונתי. הרגשתי שהרצאה היא כמו סטנד-אפ קומדי, וגם לא היה לי ביטחון להרצות בפני כל הרבה אנשים. מצד שני, ידעתי שאני צריכה להתחיל במקום כלשהו. אז בניתי הרצאה של שעה וחצי, הארגון היה מרוצה ולאט-לאט התחילו להזמין עוד הרצאות. בשלב מסוים, פנו אלי מחברה גדולה אחרת, לייעוץ. אחד מהמנהלים  רצה להתפטר בגלל חוסר איזון בין עבודה ובית, והם לא רצו לוותר עליו. זה היה בדיוק מה שרציתי לעשות. בניתי תכנית קואוצ'ינג של עשרה מפגשים עבורו, והיום, חמש שנים לאחר מכן, הוא עדיין שם. אחר כך עבדתי עם עוד מנהלות ומנהלים באותה חברה. שנתיים לאחר שפתחתי את העסק, השגתי את החלום שלי: הוזמנתי לבצע עבור לקוח תכנית מקיפה לשינוי”.

האם מטרת העל שלך היא לקדם שינוי בשוק העבודה?

"בוודאי. בכנס האחרון של החברות הכי טובות לעבוד בהן של מגזין The Marker וחברת BDI אמר אחד המנכ"לים המשתתפים: “אני לא מאמין שאנחנו יושבים כאן -מנהלים של החברות המובילות בארץ ומנסים להוכיח מי מאפשר לעובדים שלו לעבוד פחות". אני חושבת שהאמירה הזו ועצם קיומו של שיח כזה מהווים הוכחה שמתחולל שינוי. אנחנו עדיין רחוקים מפתרון ויש עוד הרבה עבודה, אבל זה בהחלט חלק מהאג'נדה. כשהתחלתי לפעול בתחום השתמשו במושג 'קונפליקט בית-עבודה'. היום החליפו את המילה קונפליקט במילה איזון, ומדברים על 'איזון בין עבודה לחיים פרטיים או Work-Life balance”.

האם יש לך מודל רצוי?

"המודל שלי הוא חברה ברזילאית בשם SEMCO, שמתנהלת בגמישות מעוררת השראה. עובד יכול לבחור איזה חלק משרה הוא עובד, לראיין את המנהל שלו בשיחת הקבלה, לבחור את הריהוט שמתאים לו לעבוד איתו. התפיסה שלהם היא שהמנהלים לא שולטים בעובדים אלא עובדים יחד מתוך שיתוף פעולה. וויקיפדיה הוא עוד ארגון מרשים שמתנהל מדהים”.

שייך לנושאים: חדשות, ראיונות